הנביאים: סימנים לנוכחות אלוהים בקרב העם

הנביאים והספרות הנבואית הם בין התופעות הדתיות החשובות ביותר בהיסטוריה הדתית של כל עידן. עם הנבואה, האמונה היהודית מגיעה לשיא חדש. במובנים מסוימים ניתן לומר כי חלק גדול מהמסורת הכתובה מכיל נבואות, מרגע שאדם מקיים אינטראקציה עם אלוהים. במובנים אחרים תקופת הנבואה מתחילה במה שלפי דברי התורה הוא הנביא הגדול ביותר, משה. על פי חזיון אחר, הנבואה מתחילה כאשר שמואל משח את שאול המלך. על פי ההגדרה הפופולרית, הנבואה נולדה במאה השמינית. עם דמויות כמו הושע, עמוס, מיכה, ישעיהו

הספרים הנבואיים נראים פשוטים ומובנים, אפילו לחללים, אבל ישעיהו עצמו משווה, בקטע יוצא דופן מאוד, את הנבואה לספר חתום, שאין די לדעת לקרוא עבורו (IS. 29,11-12). משמעות המילים היא בעיקר בכתבים הנבואיים הפשוטים; אבל הקורא חווה לפניהם שתי תחושות: או שמה שנאמר לכם נראה מובן מאליו, לא יוצא דופן או חשוב כלל, או שזה נראה לו בלתי נתפס, שכן הוא אינו יודע מה הנביא רוצה, מה הוא רומז, אילו עובדות או נסיבות הוא חושב

במסורת היהודית בחלק השני של התנ”ך, הנביאים מחולקים לנביאים קודמים ולנביאים מאוחרים יותר. הנביאים הקודמים כוללים את ספרי יהושע, שופטים, שמואל (אני ו-2) ומלכים (אני ו-2), הנביאים המאוחרים ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ושנים עשר הנביאים המשניים. ההבחנה בין נביאים גדולים וקטנים אינה נובעת משיפוט ערכי, אלא פשוט מההרחבה של הספרים באוסף. ספרי הנביאים הקטינים מכילים פרקים מעטים, אם משווים אותם לפרקים העיקריים

ההבדלים עם הקאנון הקתולי הם ספר דניאל (בקאנון העברי הקיים בקיטובים), קינות ירמיהו (שעדיין נמצאות בקיטובים) וספר ברוך (נעדר מהקאנון העברי). יתר על כן, הקאנון הקתולי מציב את ספרי הנבואה ממש לפני הברית החדשה, שכן הנבואות הכלולות בהם נחשבות כפרפיגורציות של מה שמסופר מאוחר יותר

בליטורגיה בימי שבת וחגים, קריאת הקטע השבועי של התורה (פרשת השבוע) מלווה בפסקה נבואית (ההפטרה), שנלקחה מהנביאים הקודמים או המאוחרים יותר. המנהג הזה מתוארך לתקופה של אנטיוכוס, כאשר קריאת התורה הייתה אסורה, אך לא לספרי הנבואה. כתחליף לקריאת התורה נקבע לקרוא מספר פסוקים השווה לפחות לשלושה לכל קריאה, ולכן עשרים ואחד פסוקים של שבת, חמישה עשר בחגים, תשעה בצום. כאשר נפל הצו, הוחלט לשמור על קריאת ההפטרה, תוך הצגת שורה של נורמות כדי להדגיש את החשיבות הגדולה יותר של התורה מאשר ספרי הנבואה. ההבדל העיקרי הוא שקריאת התורה היא אינטגרלית, במחזור שנתי או תלת-שנתי (האחרון נפל לתוך חוסר שימוש), ואילו בספרי הנבואה מתבצעת קריאה אנתולוגית, בחירה מפעם לפעם של שיר הקשור בדרך כלשהי עם מה שנקרא בתורה. בחירה זו מראה בבירור את ההתחשבות בספרים נבואיים במסורת היהודית. הם אינם מספקים מסר סותר לזה של התורה, אלא מתכוונים להסביר ולהעביר אותה. במשנה הראשון של פירקה אבות מודגמת שרשרת העברת המסורת; הנביאים הם חוליה בשרשרת, המבטיחה את ההמשכיות בין משה לחחים

על הזמנים בהם הנביאים פעלו, התנ”ך העברי מבדיל בבירור בין שלוש תקופות בהיסטוריה של הנבואה: תקופה עתיקה יותר, המתחילה ביסוד המדינה ונמשכת עד סוף המאה ה-7; שנייה המתחילה ב-SEC 8 ומסתיים לאחר גלות 587/86-539; ולבסוף כי מסוף הגלות עד המיצוי של התנועה מאה או שתיים מאוחר יותר. הנבואה הספרותית או הקלאסית מתפתחת על פני תקופה של כשלוש מאות שנה, ונולדה באמצע המאה השמינית. עם השקיעה של ממלכת ישראל, בו זמנית בממלכת ישראל ויהודה

שאלה רבת שנים היא החיפוש אחר הסיבה להפרעה בנבואה בישראל. ברור שהמסורת הרבנית במבט לאחור הציבה גבול בתקופת עזרא ונכמיה, אבל שוב, בזמן בית המקדש השני, יוסף בן מתתיהו והברית החדשה דיווחו על הופעתם של דמויות נבואיות שהתקבלו ככאלה על ידי חלקים גדולים של החברה. התלמוד (סנהדרין, 11ב) מזהה את זכריה ומלאכי כנביאים האחרונים. רעיון זה מקובל בטקסטים רבניים. היעדר “רוח הקודש” נחשב לאחד היסודות המבדילים את תקופת בית המקדש הראשון מזו של השני (Yomà 21b). מעבר במנהיגות הדתית מוכר גם על ידי הנביאים לחכמים, שהפכו אז למתורגמנים העיקריים של החוק. עם זאת, יש להודות כי ניתן לשחזר את הנבואה. זה עולה בבירור מן הפסוקים האחרונים של מלאכי הנביא, כאשר הוא הודיע ​​כי בואו של המשיח יהיה קדם על ידי חזרתו של אליהו הנביא. לכן, ידוע כי העידן המשיחי יראה את תחייתן של הגילויים הנבואיים. לכן טבעי שבזמנים של ההיסטוריה היהודית, כאשר הציפייה המשיחית הופכת לנמרצת יותר, למצוא אנשים המצהירים על עצמם או מוכרים כנביאים

הנביאים היו עדים לאירועים מכריעים בהיסטוריה היהודית. באופן כללי ניתן לומר, וזהו ההיבט האופייני ביותר של המסר שלהם, שהנביאים ייחסו את התופעות העיקריות, ההיסטוריות, הכלכליות והדתיות של זמנם לרצון האלוהי, והזמינו את בני דורם לחלוק את הבנתם את הרצון הזה, ובכך לשנות את התנהגותם. נבואותיהם נוגעות לעונשה ונפילתה של ממלכת ישראל, לעונשה ולחורבנה של ממלכת יהודה; הן מנחמות את העם בגלות בבל ומעודדות אותו לקום מחדש בתחילת תקופת הבית השני. הם מזהירים במרירות את העם, עד כדי כך שהם מעורבים בסכסוכים, נרדפים ומכים. אבל העם הפך את דבריהם לחלק מחייהם, וכתביהם התקרבו לתורת משה. נושא שהתפתח באופן משמעותי הוא זה של השוואה לחורבן בית המקדש בירושלים, אשר בתורה, למרות שלא הוזכרה במפורש, היה לו תפקיד מרכזי

המונח היווני “נביא” כבר מעיד ביוונית קלאסית על ידי פידרי והרודו טוס (כי האחרון מציין פקיד של המקדש). הוא מתרגם את המילה העברית navì, ולפעמים מונחים כמו chozeh ו-roeh. המונח navì, המופיע יותר משלוש מאות פעמים בטקסט המקראי (לא שם העצם המופשט, נדיר מאוד), בא להצביע על ייעוד מצד האלוהות; אנו מוצאים יוצא מן הכלל משמעותי, בספר שמות 7,1, שבו אהרון הוא בן אדם, משה. המונח משמש בפעם הראשונה מדבר על אברהם (בראשית 20:7). מאז המאה ה-5 המילה “נביא” מציינת “מי מכריז”, “מי מכריז משהו”. הביטוי מדגיש קודם כל את העמדה שבה המסר ניתן, לפני מישהו, בין אם זה קבוצה, אסיפה, אדם

לפחות במקור המשמעות הכרונולוגית, כדי לתקשר משהו לפני ההכרזה מתגשמת, הוא זר למונח, והוא לא אופייני עם נביאי התנ”ך: “אלה לעתים רחוקות להכריז על העתיד האמיתי, ולאחר מכן במונחים מעורפלים, גנריים ולעתים קרובות אידיאליים; במקום זאת, הם מתמקדים בפרשנות של העבר וההווה, ולהווה מכריזים על הרצון האלוהי”. הרעיון העומד בבסיס תפקידו הפטרולוגיה לכאורה של הנביא אינו נובע מהתנ”ך העברי, אלא מן האפוקליפטית הבין-צוותית ומן שני הספרים האפוקליפטיים הקאנוניים. משמעות שנייה זו מהווה הבדל יסודי ובלתי ניתן לצמצום בשיקול התופעה הנבואית בעולם היהודי ובעולם הנוצרי, הרואה בנבואות התנ”ך את הציות שיתגשמו מאוחר יותר; לעתים קרובות, גם בעולם היהודי, בדורות השונים התייחסו לאירועים עתידיים בטקסטים הנבואיים

דרך ההשראה הנבואית, האדם, המופתע מהרוח האלוהית, הופך קודם כל לשונה, במסגרת שבה האחר שלו לא מתממש ביחס לאנשים אחרים, אלא בכך שהוא כבר לא לבד. האדם אינו הופך לנביא המבודד את עצמו, אלא מתקשר; הנביא הופך לכזה משום שהוא הופך להיות משתתף בחייו של אלוהים. הקשר בין אלוהים לנביא מודגם כך על ידי עמוס (3:3-8): האם שניים יכולים ללכת יחד אם הם לא נפגשו קודם לכן? רוג’ אולי האריה ביער אם אין לו טרף? האם האריה פולט את קולו ממאורת ביתו אם הוא לא טרף? האם הציפור נופלת לרשת אם לא נמתחה מלכודת? האם המלכודת עולה מן האדמה אם הוא לא לקח שום דבר? האם האנשים לא יכולים לפחד אם אתה קורא את ספר הסיפורים בעיר? האם יכול להיות אסון בעיר אם האדון הוא לא המחבר? אבל אלוהים לא עושה דבר מבלי לחשוף את החלטתו למשרתיו, לנביאים. האריה שואג, מי לא יפחד? אלוהים מדבר, מי לא יתנבא

הנביא הוא דמות ציבורית, הוא על פי הגדרתו בקשר עם אחרים. הוא לא יכול לסגת למקום שקט, או להיות מופחת למרחב המקדש. מקומה הוא הכיכר הציבורית, שם היא מזהירה את כל הבעיות הפוגעות בחברה. הפוליטיקה, העוני והמותרות, חוסר העניין של כמה כמרים מדאיגים אותו לחלוטין. מערכת היחסים עם הקולקטיב מיוסרת: במקרה הטוב מה שנאמר ליחזקאל קורה (33:31-33): האנשים נוהרים בהמוניהם ושומעים את דברי הנביא, אך אינם מיישמים אותם; מילים אלה הופכות לשירי אהבה על פיהם, ולבם עוקב אחר החמדנות. פעמים אחרות אנו מוצאים מצבים הרבה יותר קשים, למשל הושע נחשב שוטה, ירמיהו בוגד במולדת ונכלא. הרב לארס כותב: “הנביא הוא דמות טרגית שחיה בדרך דרמטית הקריאה האלוהית או ההערצה, לעתים קרובות משלם באופן אישי, במונחים של סבל וייסורים, על הצורך שלו להטיף אמיתות לא נוחות ולא פופולריות, על זה הוא לא יכול להיכנע הסכמה, עיוורון, שכחה

הנביא קרא “איש האלוהים”, כי מרגע הקריאה הוא כבר לא יהיה שייך לעצמו, שכן מאותו רגע ואילך הוא ייאלץ לומר ולעשות דברים שאחרת, הוא לעולם לא יאמר או יעשה למען התוצאות שייווצרו – הוא אדם שפתאום נוטש את משפחתו, את ביתו ואת עבודתו… כדי להקדיש את עצמו, גוף ונפש, למשימה שנכפתה עליו מלמעלה (חשבו על ירמיהו שבא לקלל את היום שבו נולד, כל כך הרבה הוא הסבל שבא מהכתרתו כנביא), משימה שהוא חייב לבצע מבלי לסגת או להכות על, במיוחד לפני החזקים והאלימים

ישו, מצייר את דמותו של הנביא, בבשורה שהכנסייה הקתולית קוראת ביום ראשון זה. טקסט שממנו נלקח האמרה המפורסמת “אף נביא אינו מתקבל בבית”. למעשה, לאחר שישוע, בערך שלושים שנה, עזב את נצרת ובמשך זמן מה הוא הטפה וריפא במקום אחר, הוא חזר פעם אחת לארצו והחל ללמד בבית הכנסת. חבריו האזרחים “נדהמו” מחוכמתו, ומאחר שהכיר אותו כ”בנה של מרי”, חי ביניהם “הנגר”, במקום לקבל אותו בברכה באמונה, הוא היה מזועזע. עובדה זו מובנת, משום שהיכרות ברמה האנושית מקשה על מעבר לממד האלוהי ועל פתיחתו. קשה להם להאמין שבן הנגר הזה הוא בנו של אלוהים. ישוע עצמו לוקח כדוגמה את ניסיונם של נביאי ישראל, שדווקא במולדתם היו מושא הבוז, ומזדהים עמם. בגלל הסגירה הרוחנית הזו, ישוע לא יכול היה להופיע בנצרת “פלא כלשהו, אלא רק להניח את ידיו על כמה אנשים חולים וריפא אותם”. למעשה, הניסים של ישו אינם מפגן של כוח, אלא סימנים של אהבת אלוהים, אשר מתרחשים שבו הוא פוגש את אמונתו של האדם בהדדיות

I profeti: segni della presenza di Dio in mezzo al popolo

Il profetismo e la letteratura profetica, sono fra i fenomeni religiosi di maggiore portata nella storia religiosa di ogni tempo. Con la profezia la fede ebraica raggiunge un nuovo apice. Sotto certi aspetti si può dire che gran parte della tradizione scritta contiene delle profezie, sin dal momento in cui Adamo interagisce con Dio. Sotto altri punti di vista il periodo della profezia inizia con quello che, secondo l’affermazione della Torah è il massimo profeta, Mosè. Secondo un’altra visione si ha l’esordio della profezia quando Shemuel unge il re Saul. Secondo la definizione popolare la profezia nasce nell’VIII sec. con figure come Osea, ‘Amos, Mikhah, Yesha’iahu.

I libri profetici apparentemente sono semplici e comprensibili, anche ai profani, ma Isaia medesimo paragona, in un passo molto notevole, la profezia ad un libro sigillato, per intendere il quale non è sufficiente saper leggere (Is. 29,11-12). Il senso delle parole è per lo più negli scritti profetici semplice; ma il lettore prova di fronte ad esse due sensazioni: o quello che vi è detto gli pare ovvio, per nulla straordinario o importante, oppure gli sembra inconcepibile, poiché egli non sa che cosa il profeta voglia, a che cosa alluda, quali fatti o circostanze abbia in mente.

Nella tradizione ebraica alla seconda parte del Tanakh, i profeti, si dividono in Profeti anteriori e i Profeti posteriori. I profeti anteriori, comprendono i libri di Giosuè, Giudici, Samuele (I e II) e Re (I e II), i profeti posteriori Isaia, Geremia, Ezechiele e i dodici Profeti minori. La distinzione fra profeti maggiori e minori non discende da un giudizio di valore, ma semplicemente dall’estensione dei libri presenti nella raccolta. I libri dei profeti minori contengono pochi capitoli, se rapportati ai maggiori.

Le differenze con il canone cattolico sono il libro di Daniele (nel canone ebraico presente nei Ketuvim), le Lamentazioni di Geremia (ancora contenute nei Ketuvim) e il libro di Baruch (assente nel canone ebraico). Inoltre il canone cattolico pone i libri profetici subito prima del Nuovo testamento, dal momento che le profezie in essi contenuti sono considerate prefigurazioni di quanto viene narrato successivamente.

Nella liturgia durante i sabati e le feste, alla lettura del brano settimanale della Torah (parashah) è affiancato un brano profetico (haftarah), tratto dai Profeti anteriori o posteriori. L’introduzione di questa usanza risale ai tempi di Antioco, quando venne vietata la lettura della Torah, ma non quella dei libri profetici. In sostituzione della lettura della Torah si stabilì di leggere un numero di versi pari ad almeno tre per ciascun chiamato a leggere, e quindi ventuno versi di Shabbat, quindici nelle feste, nove nei digiuni. Quando il decreto decadde, venne stabilito di mantenere la lettura della Haftarah, introducendo una serie di norme per evidenziare la maggiore importanza della Torah rispetto ai libri profetici. La differenza principale è che la lettura della Torah è integrale, in un ciclo annuale o triennale (quest’ultimo caduto ormai in disuso), mentre per i libri profetici viene effettuata una lettura antologica, scegliendo di volta in volta un brano legato in qualche modo con quanto letto nella Torah. Questa scelta mostra in modo abbastanza evidente quale sia la considerazione per i libri profetici all’interno della tradizione ebraica. Questi non forniscono un messaggio contraddittorio rispetto a quello della Torah, ma intendono spiegarla e trasmetterla. Nella prima Mishnah del Pirqè Avot viene illustrata la catena della trasmissione della tradizione; i profeti sono un anello della catena, che garantisce fra la continuità fra Mosheh e i Chakhamim.

Circa i tempi in cui i profeti operarono la Bibbia ebraica distingue chiaramente tre periodi nella storia della profezia: uno più antico, che inizia con la fondazione dello Stato e dura fino alla fine del sec. VIII; un secondo che inizia col sec. VIII e termina dopo l’esilio del 587/86-539; ed infine quello dalla terminazione dell’esilio fino all’esaurimento del movimento un secolo o due più tardi.  La profezia letteraria o classica si sviluppa in un arco di tempo di circa tre secoli, nascendo a metà dell’VIII sec. con il tramonto del regno di Israele, contemporaneamente nel regno di Israele e di Giuda.

Una domanda annosa è costituita dalla ricerca del motivo dell’interruzione della profezia in Israele. E’ evidente che la tradizione rabbinica a posteriori ha fissato un limite nel periodo di Ezrà e Nechemiah, ma ancora, ai tempi del Secondo Tempio, Giuseppe Flavio e il Nuovo Testamento segnalavano la comparsa sulla scena di figure profetiche che venivano accettate in quanto tali da ampie fasce della società. Il Talmud (Sanhedrin, 11b) individua in Chaggai, Zekhariah e Malakhì gli ultimi profeti. Questa idea è comunemente accettata nei testi rabbinici. L’assenza della “spirito divino” è considerato uno degli elementi che differenziano il periodo del Primo Tempio da quello del Secondo (vedi TB Yomà 21b). Viene riconosciuto inoltre un passaggio nella leadership religiosa dai profeti ai sapienti, che divengono quindi i principali interpreti della legge. Viene tuttavia ammesso che la profezia possa essere ristabilita. Ciò emerge chiaramente dagli ultimi versi del profeta Malakhì, quando si preannuncia che la venuta del Messia sarà preceduta dal ritorno del profeta Eliahu. E’ riconosciuto pertanto che l’era messianica vedrà il riaffacciarsi di manifestazioni profetiche. E’ naturale quindi, nei periodi della storia ebraica in cui l’attesa messianica si fa più vigorosa, trovare personaggi che si proclamano o vengono riconosciuti come profeti.

I profeti assistettero ad eventi cruciali della storia ebraica. In generale si può dire, e questo è l’aspetto maggiormente caratterizzante del loro messaggio, che i profeti hanno attribuito i principali fenomeni, storici, economici e religiosi della loro epoca alla volontà divina, invitando i propri contemporanei a condividere la loro comprensione di tale volontà, modificando di conseguenza il proprio comportamento. Le loro profezie riguardano la punizione e la caduta del Regno di Israele, la punizione e la distruzione del Regno di Giuda; consolano il popolo durante l’esilio babilonese e lo incoraggiano a rialzarsi all’inizio del periodo del Secondo Tempio. Ammoniscono amaramente il popolo, tanto da essere coinvolti in contese ed essere perseguitati e colpiti. Ma il popolo ha reso le loro parole parte della propria vita, e i loro scritti sono stati accostati alla Torah di Mosè. Un tema sviluppato in modo significativo è quello del confronto con la distruzione del Tempio di Gerusalemme, che nella Torah, pur non venendo esplicitamente menzionato, aveva un ruolo centrale.

Il termine greco “profeta”, è già attestato nel greco classico da Pindaro ed Erodoto (per quest’ultimo indica un funzionario del tempio). Traduce il termine ebraico navì, e a volte termini come chozeh e roeh. Il termine navì, che ricorre oltre trecento volte nel testo biblico (non il sostantivo astratto, molto raro), viene ad indicare una vocazione da parte della divinità; troviamo una eccezione significativa, in Esodo 7,1, dove Aronne è navì di un essere umano, Mosè. Il termine è usato la prima volta parlando di Abramo (Genesi 20, 7). Dal V secolo il termine profeta indica ‘chi annuncia’, “chi proclama qualcosa”. La preposizione sottolinea anzitutto la posizione nella quale il messaggio viene dato, davanti a qualcuno, sia esso un gruppo, un’assemblea, una persona.

Almeno originariamente l’accezione cronologica, di comunicare qualcosa prima che l’annuncio si adempia, è estranea al termine, e non è comunque caratteristica dei profeti biblici: “questi annunciano raramente il futuro vero e proprio, ed allora in termini vaghi, generici e spesso idealizzati; si concentrano invece sull’interpretazione del passato e del presente, e per il presente proclamano la volontà divina”. Il concetto invece che sta alla base della pretesa funzione futurologica del profeta proviene non dalla Bibbia ebraica, ma dall’Apocalittica intertestamentaria e dai due libri apocalittici canonici. Questa seconda accezione costituisce una differenza fondamentale e irriducibile nella considerazione del fenomeno profetico nel mondo ebraico e in quello cristiano, che vede nelle profezie bibliche delle anticipazioni che si compiranno successivamente; spesso, anche nel mondo ebraico, nelle varie generazioni si sono cercati nei testi profetici riferimenti ad eventi futuri.

Per mezzo dell’ispirazione profetica l’uomo, sorpreso dallo spirito divino, diviene anzitutto diverso, in un quadro in cui la sua alterità non si realizza nei confronti degli altri uomini, ma nel suo non essere più solo. L’uomo non diventa profeta singolarizzandosi, ma comunicando; il profeta diviene tale perché diviene partecipe della vita di Dio. Il rapporto che si instaura fra Dio e il profeta è così illustrato da ‘Amos (3,3-8): Potrebbero due camminare insieme se non si fossero prima incontrati? Rugge forse il leone nella foresta se non ha preda? Emette forse il leone la sua voce dalla sua tana se non ha predato? Cade forse l’uccello nella rete se non gli è stato teso un laccio? Sale forse la tagliola dalla terra se non ha preso qualche cosa? Può il popolo non spaventarsi se si suona lo sciofar nella città? Può esservi una sventura nella città se il Signore non ne è l’autore? Ma il Signore non fa nulla senza svelare la Sua decisione ai Suoi servi, ai profeti. Il leone rugge, chi non avrà paura? Il Signore Dio parla, chi non profetizzerà?.

Il profeta è un personaggio pubblico, è per definizione in contatto con gli altri. Non può ritirarsi in un luogo tranquillo, o ridursi allo spazio del Tempio. Il suo luogo è la pubblica piazza, in cui avverte tutti i problemi che affliggono la società. La politica, la povertà e il lusso, il disinteresse di alcuni sacerdoti lo riguardano pienamente. Il rapporto con la collettività è tormentato: nella migliore delle ipotesi avviene quanto viene detto ad Ezechiele (33, 31-33): il popolo accorre in massa e sente le parole del profeta, ma non le mette in pratica; queste parole divengono come canzoni d’amore sulla loro bocca, e il loro cuore segue la cupidigia. Altre volte troviamo situazioni ben più difficili, ad esempio Osea viene considerato un pazzo, Geremia un traditore della patria e viene imprigionato. Scrive Rav Laras: “Il profeta è un personaggio tragico che vive in modo drammatico la chiamata o investitura divina, pagando spesso di persona, in termini di sofferenza e angoscia, per questo suo dover predicare verità scomode e impopolari, per questo suo non potersi abbandonare all’acquiescenza, alla cecità, all’oblio”.

Il profeta chiamato “uomo di Dio” perché, dal momento della chiamata, non apparterrà più a se stesso, dato che, da quel momento in poi, sarà costretto a dire e a fare cose che, altrimenti, mai direbbe o farebbe per le conseguenze che gliene deriverebbero – è un uomo che improvvisamente abbandona la propria famiglia, la propria casa ed il proprio lavoro… per dedicarsi, anima e corpo, ad una missione impostagli dall’alto (si pensi a Geremia che arriva a maledire il giorno in cui nacque, tanta è la sofferenza che gli deriva dall’investitura a profeta), missione che deve compiere senza indietreggiare o tergiversare, specie al cospetto dei potenti e dei violenti.

Gesù, disegna la figura del profeta, nel Vangelo che la Chiesa cattolica legge in  questa domenica. Un testo da cui è tratto il celebre detto “nessun profeta è accetto in patria”. In effetti, dopo che Gesù, a circa trenta anni, aveva lasciato Nazareth e già da un po’ di tempo era andato predicando e operando guarigioni altrove, ritornò una volta al suo paese e si mise ad insegnare nella sinagoga. I suoi concittadini “rimanevano stupiti” per la sua sapienza e, conoscendolo come il “figlio di Maria”, il “falegname” vissuto in mezzo a loro, invece di accoglierlo con fede si scandalizzavano di Lui. Questo fatto è comprensibile, perché la familiarità sul piano umano rende difficile andare al di là e aprirsi alla dimensione divina. Che questo Figlio di un falegname sia Figlio di Dio è difficile crederlo per loro. Gesù stesso porta come esempio l’esperienza dei profeti d’Israele, che proprio nella loro patria erano stati oggetto di disprezzo, e si identifica con essi. A causa di questa chiusura spirituale, Gesù non poté compiere a Nazareth “nessun prodigio, ma solo impose le mani a pochi malati e li guarì”. Infatti, i miracoli di Cristo non sono una esibizione di potenza, ma segni dell’amore di Dio, che si attuano là dove incontra la fede dell’uomo nella reciprocità.

Nota: la stesura di questo articolo, è desunta da: “Introduzione ai profeti nella tradizione e nella spiritualità ebraica” di Rav Ariel di Porto.

Foto: Rembrandt

Segui Porta di Servizio

Puoi ricevere le notifiche degli articoli di PORTA DI SERVIZIO iscrivendoti gratuitamente nel nostro gruppo Telegram, qui t.me/portadiservizio