Il pane: segno di fede e di condivisione
lI pane è un simbolo in tutte le usanze religiose, in particolare in quella ebraica, sia nella tradizione scritta sia in quella orale nelle quali viene stabilito come e quando si mangia. Quando viene celebrato qualcosa di positivo ci sono sempre il vino, simbolo della gioia, e il pane, simbolo del benessere. Nel libro della Genesi, il re-sacerdote di Gerusalemme, per ringraziare Abramo, lo benedice porgendogli pane e vino e, in un altro passo della Torah, Abramo corre incontro agli inviati divini e per manifestare la sua ospitalità, dopo aver lavato loro i piedi, offre del pane ed altro cibo.
Il pane deve essere presente in un vero pasto: prima di mangiarlo occorre lavarsi le mani e pronunciare una benedizione in ringraziamento al Padrone dell’universo che “fa uscire il pane dalla terra”. Il pane è l’elemento fondamentale del pasto, si deve mangiare almeno un pezzo di circa 35 grammi altrimenti il pasto non è considerato un vero pasto. L’uomo non vive di solo pane ma anche della parola di Dio, tuttavia pur nella sua tensione verso l’alto è bene che resti con i piedi sulla terra e quindi bisogna anche mangiare… il pane che è anche la materialità, il frutto del nostro lavoro.
Circa 2000 anni fa ogni città della Palestina aveva il suo fornaio; nella sua bottega, affacciata sulla strada, impastava e cuoceva piccoli pani lievitati fatti con grano macinato di giorno in giorno, perché il pane preparato con farina fresca era più buono. Il forno usato dagli Ebrei era identico a quello egizio, ma di piccole dimensioni perché la legge ne imponeva la distruzione nel caso vi fosse caduto sopra qualcosa di impuro.
Il pane , infatti , per gli Ebrei aveva un valore sacro e trascendente, e un significato particolare aveva il pane azzimo, che mangiamo durante la Pasqua. Il popolo di Israele, era stati schiavi in Egitto e , come si narra nella prima parte della Bibbia, erano fuggiti da quel paese in cerca di una nuova terra, guidati da Mosè. Prima di intraprendere il viaggio che li avrebbe condotti fino alla terra promessa, la Palestina, non avevano avuto il tempo di far lievitare il pane secondo l’uso egizio; così avevano mangiato focacce azzime, cioè fatte di pasta non lievitata.
In ricordo del pane mangiato durante l’esodo dall’Egitto, gli Ebrei, per tutta la settimana di Pasqua, non mangiavano ( e non mangiano ancora oggi ) pane lievitato. Il pane azzimo ( cioè non lievitato ) significa:
1)Un ricordo dell’antica festa delle primizie quando si faceva il nuovo lievito con il nuovo raccolto e si eliminava il vecchio lievito fatto con la farina dell’anno precedente.
2) Un ricordo della fuga dall’Egitto quando gli Ebrei non ebbero il tempo per lasciare lievitare il pane per il viaggio.
3) Un richiamo all’umiltà davanti a Dio, perché il lievito fa gonfiare la pasta come l’orgoglio fa gonfiare il cuore dell’uomo.
Nella Liturgia della Parola di questa domenica, la Chiesa Cattolica presenta il Capitolo 6 del Vangelo di Giovanni, dove si parla della moltiplicazione dei pani che Gesù compie per sfamare la gente che lo seguiva.
Le azioni compiute da Gesù sono parallele a quelle dell’Ultima Cena: “Prese i pani e, dopo aver reso grazie, li diede a quelli che erano seduti” – così dice il Vangelo (Giovanni 6, 11). L’insistenza sul tema del “pane”, che viene condiviso, e sul rendere grazie, richiamano l’Eucaristia, il Sacrificio di Cristo per la salvezza del mondo.
Nella scena della moltiplicazione, viene segnalata anche la presenza di un ragazzo, che, di fronte alla difficoltà di sfamare tanta gente, mette in comune quel poco che ha: cinque pani e due pesci. Il miracolo non si produce da niente, ma da una prima modesta condivisione di ciò che un semplice ragazzo aveva con sé. Gesù non ci chiede quello che non abbiamo, ma ci fa vedere che se ciascuno offre quel poco che ha, può compiersi sempre di nuovo il miracolo: Dio è capace di moltiplicare il nostro piccolo gesto di amore e renderci partecipi del suo dono. La folla è colpita dal prodigio: vede in Gesù il nuovo Mosè degno del potere, e nella nuova manna il futuro assicurato, ma si ferma all’elemento materiale, che hanno mangiato, e il Signore, “sapendo che venivano a prenderlo per farlo re, si ritirò di nuovo sul monte, lui da solo” (Giovanni 6,15). Gesù non è un re terreno che esercita il dominio, ma un re che serve, che si china sull’uomo per saziare non solo la fame materiale, ma soprattutto la fame più profonda, la fame di orientamento, di senso, di verità, la fame di Dio.
לחם: סימן של אמונה ושיתוף
לחם הוא סמל בכל המנהגים הדתיים, במיוחד במסורת היהודית, הן בכתב והן בעל פה, שבו הוא נקבע איך ומתי לאכול. כאשר משהו חיובי נחגג, תמיד יש יין, סמל של שמחה, ולחם, סמל של רווחה. בספר בראשית, המלך-כוהן של ירושלים, להודות לאברהם, מברך אותו על ידי הצעת לחם ויין, ובפסקה אחרת של התורה, אברהם רץ לפגוש את השליחים האלוהיים ולהראות את האירוח שלו, לאחר שרחץ את רגליהם, מציע לחם ומזון אחר
לחם חייב להיות נוכח בארוחה אמיתית: לפני אכילתו, יש לרחוץ את ידיו ולומר תודה לאדון היקום אשר “מוציא את הלחם מן האדמה”. לחם הוא המרכיב הבסיסי של הארוחה, אתה חייב לאכול לפחות חתיכה של כ 35 גרם אחרת הארוחה אינה נחשבת ארוחה אמיתית. האדם לא חי רק על הלחם אלא גם על דבר האל, אולם אפילו במתח העולה שלו טוב להישאר עם הרגליים על הקרקע ולכן גם אתם חייבים לאכול. הלחם שהוא גם החומריות, פרי עבודתנו
לפני כ-2,000 שנה לכל עיירה בארץ ישראל היה אופה משלה; בחנות שלו, מול הרחוב, הוא לשה ואפה ככרות חמץ קטנות העשויות מחטה מדי יום ביומו, כי הלחם העשוי מקמח טרי היה טוב יותר. התנור ששימש את היהודים היה זהה לתנור המצרי, אך קטן בגודלו, משום שהחוק דרש את חורבנו אם נפל על משהו לא טהור
עבור היהודים, ללחם היה ערך מקודש ונשגב, וללחם המצות, שאנו אוכלים בחג הפסחא, הייתה משמעות מיוחדת. עם ישראל, היה עבד במצרים, וכפי שמתואר בחלק הראשון של התנ”ך, הם ברחו מארץ זו בחיפוש אחר ארץ חדשה, בראשות משה. לפני שיצאו למסע שיוביל אותם אל הארץ המובטחת, פלסטין, לא היה להם זמן להעלות את הלחם על פי השימוש המצרי, ולכן הם אכלו פוקצ’ה משוחררת, העשויה מבצק משומר
לזכר הלחם שנאכל ביציאת מצרים לא אכלו היהודים במשך כל שבוע חג הפסחא (ולא אכלו היום) חמץ. לחם חסר, פירושו
תזכורת לסעודה העתיקה של פירות ראשונים כאשר שמרים חדשים נעשו מהיבול החדש ושמרים ישנים עשויים מהקמח של השנה הקודמת הוסרו. תזכורת לבריחתם של היהודים ממצרים, כשלא היה להם זמן לתת ללחם לעלות למסע. קריאה לענווה בפני אלוהים, כי השמרים גורמים לבצק להתנפח כמו שהגאווה גורמת ללב האדם להתנפח
בליטורגיה של יום ראשון זה, הכנסייה הקתולית מציגה את פרק 6 של הבשורה על פי יוחנן, שבו היא מדברת על הכפלת הכיכרות שישוע עושה כדי להאכיל את האנשים שליוו אותו
מעשיו של ישוע מקבילים לאלה של הסעודה האחרונה: “הוא לקח את הכיכרות ולאחר שנתן תודה, נתן אותם לאלה שהיו יושבים” – כך אומר הבשורה (יוחנן 6:11). ההתעקשות על הנושא של “לחם”, אשר משותף, ועל מתן תודה, זוכר את סעודת האדון, ההקרבה של ישו לישועת העולם
בסצנת הכפל, ישנו גם ילד אשר, מול הקושי להאכיל כל כך הרבה אנשים, חולק את המעט שיש לו: חמש ככרות לחם ושני דגים. הנס לא נוצר על ידי דבר, אלא על ידי שיתוף צנוע הראשון של מה שהיה לילד פשוט אייתו. ישוע אינו שואל אותנו מה אין לנו, אבל הוא מראה לנו שאם כל אחד מציע את המעט שיש לו, הנס תמיד יכול להתגשם שוב: אלוהים מסוגל להכפיל את המחווה הקטנה שלנו של אהבה ולגרום לנו לחלוק את המתנה שלו. הקהל נדהם מהפלא: הוא רואה בישוע את משה החדש הראוי לכוח, ובמן החדש העתיד מובטח, אבל עוצר באלמנט החומרי, שהם אכלו, וידעו כי באו לקחת אותו למלך, וייסוג שוב על ההר, הוא לבדו” (יוחנן 6:15). ישוע אינו מלך ארצי אשר מפעיל את השלטון, אלא מלך אשר משרת, אשר נשען על האדם כדי לספק לא רק רעב חומרי, אלא מעל לכל את הרעב העמוק ביותר, הרעב לאוריינטציה, למשמעות, לאמת, לרעב לאלוהים
Segui Porta di Servizio
Seguici qui t.me/portadiservizio sul gruppo Telegram di PORTA DI SERVIZIO