תחיית המתים היא מאמר בסיסי באמונה הרבנית. בגלל האופי המסוים של התיאולוגיה הרבנית, הדעות אינן מאורגנות בצורה אחידה. עד היום אין ניסיונות לתת עקביות לפרשנויות השונות. כך ניתן להבין את התחייה באופן מילולי או כשימור האישיות, כלומר, של הנפש והרוח, החוזרים למקורם האלוהי. בתנ”ך יש לעתים קרובות את התפיסה המזרחית העתיקה של ממלכת צללים, מיושב על ידי המתים, ב שאול עברית (ישעיהו 14:9; יחזקאל 32:21). התנ”ך מזכיר גם אנשים, כגון חנוך ואליהו, שהציגו את עצמם לאלוהים בעודם בחיים
האמונה בתחייה נראית כבר מעידה על דברים, שם נאמר: [רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל] (דברים 32:39). ובישעיהו, כאשר נאמר: [יִֽחְי֣וּ מֵתֶ֔יךָ נְבֵלָתִ֖י יְקוּמ֑וּן הָקִ֨יצוּ וְרַנְּנ֜וּ שֹׁכְנֵ֣י עָפָ֗ר כִּ֣י טַ֤ל אוֹרֹת֙ טַלֶּ֔ךָ וָאָ֖רֶץ רְפָאִ֥ים תַּפִּֽיל׃ ס]. (ישעיהו 26,19). בספר שמואל הראשון נאמר: [אִם־יֶחֱטָ֨א אִ֤ישׁ לְאִישׁ֙ וּפִֽלְל֣וֹ אֱלֹהִ֔ים וְאִ֤ם לַֽיהוָה֙ יֶֽחֱטָא־אִ֔ישׁ מִ֖י יִתְפַּלֶּל־ל֑וֹ וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּ֙ לְק֣וֹל אֲבִיהֶ֔ם כִּֽי־חָפֵ֥ץ יְהוָ֖ה לַהֲמִיתָֽם] (שמואל א’ 2, 26). ביחזקאל, בפרק 37, אנו מוצאים את החזון של העצמות המתות שמרכיבות מחדש ואת הסדר האלוהי לנביא הגולה לבבל כדי להתנבא לעצמות ולבקש שהרוח תחזור אליהם. בספר איוב נאמר: אחרי זה העור שלי ייהרס, בלי הבשר שלי אני אראה את אלוהים. מזמור 43 (44) ,מזמור 72 (73) קובע כי הרשעים נועדו השאול וכי נשמות המאמינים לעלות לאלוהים
בתחום האסכטולוגיה, שלבים מסוימים מסמנים את הדרך להבנת האדם היהודי: למעשה, מהחזון המקראי של מציאות קיומית בשם שאול, הגענו לשכלול נקודות המבט שלאחר המוות – גן עדן וגיהינום (חינה), ולאחריו תחייה כללית ב”עולם הבא”, שבו המשיח יאסוף את רוחו ואת גופו של הנאמן
אפשר לנסות להסביר את החזון האסכטולוגי הרבני, שלוקח בחשבון את הפרשנויות הרבות הקיימות. כאשר אדם מת, הנשמה עוזבת את גופו, אבל במשך 12 החודשים הראשונים היא שומרת על קשר אתו, עד שהגוף מתפרק. זמן זה מייצג תקופת מעבר לנשמה. על פי פרשנות אחת, לאחר זמן זה הצדיקים הולכים לגן עדן והרשעים אל החינה; על פי אחר, כולם נשארים “מושעים” לתקופה שהיא לכל היותר שנים עשר חודשים לרשעים ביותר. לאחר מכן הם יתאספו ב”ארון המתים של עולם העתיד”, ממתינים לגורל הסופי. אפילו ביחס למודעות שהנשמות שומרות על עצמן ועל העולם שהן השאירו, הדעות מגוונות. » אמונה רווחת כי בגורל הסופי לא תהיה קללה נצחית «: הצהרה זו נמצאת במסות רבות של התלמוד
רב בבלי גדול בשם הרב, שחי בתחילת המאה ה-3, הצהיר שקיומו של האדם בעולם הבא שונה לחלוטין מזה של העולם הזה: אין מזון, שתייה, רבייה, סחר, קנאה, שנאה או מאבקים. כל מה שהצדיקים עושים זה לשבת עם הכתרים על ראשם ולהתענג על הפאר של הוד מלכות השמים. תפיסתו של הרב משותפת לרוב המורים: העולם הבא הוא עולם של נשמות ושמחה רוחנית טהורה
הערה אחרונה לגבי דמות הצדיקים. אלה ששמרו את שבע מצוות ה ‘נתן לנוח שיצא מהארון נחשבים צדיקים: להכיר בכך שאלוהים הוא אחד, לא להיות חילול הקודש, לא לשפוך דם אדם, לא לבצע ניאוף או גילוי עריות, לא לבצע מעשי שוד, לא לקרוע איברים מבעלי חיים חיים כדי לאכול אותם, להקים בתי משפט ששופטים את כולם באותה מידה. לבסוף, לגבי מצב האושר, אין להתייחס אליו כאל זכות יתר, אלא כאל מתנה המתקבלת על פי זכויותיו שלו. תחיית הגופות תלויה אך ורק ברצון הבורא: זה יקרה כאשר הוא ירצה, ללא קשר לבואו של המשיח, גם אם במסורת הוכח שהנס מתרחש בדיוק אז
בסוף החיים השניים האלה הצדיקים ילכו לעולם העתיד: האחרים ייעלמו, כי הם לא מילאו את חובתם להתרומם עם האינטלקט הפעיל לטובת עצמם. אלוהים ברא את העולם כדי לתת לאדם את הזכות לשתף איתו פעולה. כפי שכבר הוזכר, פתגם של המסורת הרבנית קובע: “העולם הזה הוא כמו חדר שינה לעולם העתיד: הכינו את עצמכם באולם לעולם העתיד: הכינו את עצמכם באולם הכניסה”
בתלמוד האמונה בתחיית המתים מועלית למאמר של אמונה שאין עליה עוררין. מי שלא שומר עליו לא ייקח חלק בתחייה (משנה, סנהדרין, X, 1). מצד שני, העובדה שהתחייה אפשרית, הנפטר חייב אותה לעצם קטנה בעמוד השדרה שלו; זו אחת הסיבות שהיהדות מתנגדת לשריפת גופות. רעיונות אסכטולוגיים ממלאים תפקיד חשוב בליטורגיה עד היום. בתפילה החשובה שמונה-אסרה, עם תשע-עשרה הברכות שלה (במקור שמונה-עשרה), התפללו ל”כינוס הנעדרים”, ל”בנייתה מחדש של ירושלים” ול”ביאת צאצאו של דוד עבדך”
בעקבות המסורת היהודית בנושא הגדול של המוות, אנו יכולים לקרוא את קטע הבשורה שהליטורגיה של הכנסייה הקתולית מציעה ליום ראשון זה (מרקוס 5:21-43): ישוע מוצג כמקור החיים, כמי שנותן חיים בחזרה. שני הגיבורים, כלומר, אבי הילדה והאישה החולה, אינם תלמידיו של ישו, ובכל זאת הם עונים על אמונתם. יש להם אמונה בבנו של דוד. מכאן אנו מבינים כי בדרכו של ישוע המשיח, כולם מודים: אף אחד לא חייב להרגיש כמו פולש
אנו יכולים גם למצוא את הנושאים של אמונה וחיים חדשים שישוע בא להציע לכולם. הוא נכנס לבית שבו הילדה שוכבת מתה, רודף אחרי אלה שנרגזים ומתלוננים ואומר: “הילדה לא מתה, היא ישנה”. ישוע הוא האדון, ולפניו המוות הפיזי הוא כמו שינה: אין סיבה להתייאש. השני הוא המוות שיש לפחד ממנו: זה של הלב שהוקשה על ידי הרוע! אז כן, אנחנו צריכים לפחד! כאשר אנו מרגישים שיש לנו לב קשה, עלינו לבקש מאלוהים עזרה! אפילו החטא, אפילו הלב המאובן, כי ישוע הוא לעולם לא המילה האחרונה, כי הוא הביא לנו את הרחמים האינסופיים של האב. ולמרות שנפלנו, קולו מגיע אלינו: “אני אומר לך: קום!”
Il Dio di Abramo non è il Dio della morte, ma della vita
La resurrezione dei morti è un articolo fondamentale nella fede rabbinica. Per il carattere particolare della teologia rabbinica, le opinioni non sono organizzate in modo unitario. Ad oggi non ci sono tentativi per dare coerenza alle varie interpretazioni. Così la resurrezione può essere intesa alla lettera o come conservazione della personalità, ossia dell’anima e dello spirito, che fanno ritorno alla loro origine divina. Nell’Antico Testamento si trova spesso la concezione antico-orientale di un regno delle ombre, abitato dai morti, in ebraico Sheol (Isaia 14, 9; Ezechiele 32, 21). Nella Bibbia si ricordano anche persone, come Enoc ed Elia, che si presentarono a Dio pur essendo ancora in vita.
La fede nella risurrezione sembra già attestata nel Deuteronomio, dove è detto: [se fossero saggi, capirebbero ,rifletterebbero sulla loro fine] (Deuteronomio 32, 39). In Isaia, quando è detto: [ma di nuovo vivranno i tuoi morti, risorgeranno i loro cadaveri; si sveglieranno ed esulteranno quelli che giacciono nella polvere, poiché la tua rugiada è rugiada luminosa: la terra darà alla luce le ombre]. (Isaia 26,19). Nel Primo libro di Samuele, si afferma: [il Signore fa morire e fa rivivere, fa scendere nello agli inferi e fa risalire] (1 Samuele 2, 25). In Ezechiele, nel capitolo 37, troviamo la visione la visione delle ossa morte che si ricompongono e l’ordine divino al profeta esule a Babilonia di profetizzare alle ossa chiedendo che lo spirito ritorni in loro. Nel libro di Giobbe invece si afferma: dopo che questa mia pelle sarà distrutta, Senza la mia carne vedrò Dio. Il Salmo 43 (44) e il Salmo 72 (73) affermano che i malfattori sono destinati allo Sheol e che le anime dei credenti salgono a Dio.
Molto diffusa era la fede nella risurrezione degli ebrei osservanti alla comparsa del Messia per partecipare alla benedizione di Israele, così in Isaia 26, 19. Deuteronomio 12, contiene il passo forse più significativo sulla resurrezione che la estende anche ai malvagi che verranno condannati nel giudizio, mentre i buoni vivranno in eterno.
Nell’ambito dell’escatologia, alcune tappe segnano il cammino della comprensione dell’uomo ebreo: infatti dalla visione biblica di una realtà esistenziale chiamata Sheol, si è arrivati alla elaborazione di prospettive di giudizio post-mortem – cielo e inferno (Gehenna), seguite da una risurrezione generale in un “mondo a venire”, dove il Messia riunirà lo spirito e il corpo del fedele.
Si può tentare una spiegazione della visione escatologica rabbinica che tenga conto delle molteplici interpretazioni esistenti. Quando un uomo muore, l’anima lascia il suo corpo, ma per i primi dodici mesi mantiene con esso un legame, fino a quando il corpo non si decompone. Questo tempo rappresenta un periodo di transizione per l’anima. In base a un’interpretazione, trascorso tale periodo i giusti vanno nell’Eden e i malvagi nella gehenna; secondo un’altra, tutti rimangono “sospesi” per un periodo che è, al massimo, di dodici mesi per i più malvagi. Dopo saranno riuniti nello “scrigno del mondo futuro”, in attesa della sorte definitiva. Anche rispetto alla consapevolezza che le anime mantengono di sé e del mondo che hanno lasciato, le opinioni sono variegate. È diffusa la convinzione che «nella sorte definitiva non vi sarà dannazione eterna»: tale affermazione si trova in molti trattati del Talmud.
Un grande rabbino babilonese di nome Rav vissuto all’inizio del III secolo, affermava che l’esistenza dell’uomo nel mondo venturo è completamente diversa da quella di questo mondo: là non vi è cibo, né bevande, né procreazione, né commercio, né gelosia, odio o lotte. Tutto ciò che i giusti fanno è di sedersi con le corone in capo e di bearsi dello splendore della Maestà Divina. La concezione del Rabbino Rav è condivisa dalla maggior parte dei maestri: il mondo a venire è esclusivamente un mondo di anime e di pura gioia spirituale.
Un’ultima osservazione per quanto riguarda la figura del giusto. Sono considerati giusti coloro che hanno osservato i Sette precetti che il Signore ha dato a Noè uscito dall’Arca: riconoscere che Dio è uno, non essere blasfemi, non versare sangue umano, non commettere adulterio o incesto, non commettere rapine, non strappare arti da animali vivi per cibarsene, istituire tribunali che giudichino tutti indistintamente con la stessa misura. Infine, per quanto riguarda lo stato di beatitudine , esso non deve essere considerato un privilegio, quanto piuttosto un dono ottenuto secondo i propri meriti. La resurrezione dei corpi dipende esclusivamente dalla volontà del Creatore: avverrà quando Egli vorrà, indipendentemente dalla venuta del Messia, anche se nella Tradizione si è attestato che il miracolo avvenga proprio allora.
Al termine di questa seconda vita che i giusti andranno nel mondo futuro: gli altri scompariranno, perché non hanno compiuto il loro dovere di elevarsi con l’intelletto attivo per il miglioramento di se stessi. Dio ha creato un mondo in divenire per dare all’uomo il merito di collaborare con lui. Come già ricordato, una massima della tradizione rabbinica afferma: “Questo mondo è come un’anticamera per il mondo futuro: preparati nell’anticamera per il mondo futuro: preparati nell’anticamera per poter entrare nel salone”.
Nel Talmùd la fede nella risurrezione viene elevata ad articolo di fede indiscutibile. Chi non vi si attiene non prenderà parte alla risurrezione (Mishnàh, Sanhedrin, X,1). D’altro canto, il fatto che la risurrezione sia possibile, il defunto lo deve a un piccolo osso della sua colonna vertebrale; questo è uno dei motivi per cui l’Ebraismo si oppone alla cremazione dei cadaveri. Nella liturgia le idee escatologiche hanno sino a oggi un ruolo importante. Nell’importante preghiera Shemonèh-Esrèh, con le sue diciannove benedizioni (in origine diciotto), si prega per il “raduno dei dispersi”, la “riedificazione di Gerusalemme” e la “venuta del discendente del tuo servo Davide”.
Nel solco della tradizione ebraica sul grande tema della morte, possiamo leggere il brano del Vangelo che la liturgia della Chiesa Cattolica propone per questa domenica (Marco 5, 21-43): Gesù è presentato come sorgente di vita, come Colui che ridona la vita. I due protagonisti, cioè il padre della fanciulla e la donna malata, non sono discepoli di Gesù eppure vengono esauditi per la loro fede. Hanno fede nel figlio di Davide. Da questo comprendiamo che sulla strada di Gesù Cristo, sono ammessi tutti: nessuno deve sentirsi un intruso.
Possiamo anche trovare i temi della fede e della vita nuova che Gesù è venuto ad offrire a tutti. Entrato nella casa dove giace morta la fanciulla, Egli caccia fuori quelli che si agitano e fanno lamento e dice: “La bambina non è morta, dorme”. Gesù è il Signore, e davanti a Lui la morte fisica è come un sonno: non c’è motivo di disperarsi. Un’altra è la morte di cui avere paura: quella del cuore indurito dal male! Di quella sì, dobbiamo avere paura! Quando noi sentiamo di avere il cuore indurito, dobbiamo chiedere aiuto a Dio! Anche il peccato, anche il cuore pietrificato, per Gesù non è mai l’ultima parola, perché Lui ci ha portato l’infinita misericordia del Padre. E anche se siamo caduti in basso, la sua voce ci raggiunge: “Io ti dico: alzati!”.
Segui Porta di Servizio
Puoi ricevere le notifiche degli articoli di PORTA DI SERVIZIO iscrivendoti gratuitamente nel nostro gruppo Telegram, qui t.me/portadiservizio